אודות איילת

מי אני/מה אני?
איילת, בת 45, נשואה לניסים ואמא לשלוש נסיכות קטנות: שי (חמש), עופרי (שלוש וחצי) וגיל (תכף שנתיים), גרה בשקד.

בעלת המותג "התבלינים של איילת" - מעדנייה אינטרנטית לתערובות תבליניים ייחודיות וחומרי גלם נקיים מגלוטן, וללא תוספים.

בלוגרית אוכל שמאוהבת בבישול פשוט, קל וסוּפּר טעים.

מוטו : אין דבר העומד בפני הרצון. כשהרצון והנכונות קיימים - הכל אפשרי!



גדלתי במושב, בת שנייה במשפחה של הורים שכירים, שגילו את החקלאות ונשבו בקסמה (ובכאבה).

 

מגיל צעיר עבדנו במשק. אם יש מישהו שלימד אותי נחישות וחריצות מהי, אלו ההורים שלי, שהתמודדו עם נזקי הטבע והאדם, ובכוחות אינסופיים קיימו משק חקלאי פורח ומשפחה צומחת.

 

זכרונות הילדות שלי שזורים תמיד בטיולים המשפחתיים שלנו: אבא שלי עם פק"ל קפה, שולף את האמגזית והפינג'אן בכל מקום אפשרי, אמא שלי עם המפה, ציוני המקום וכמובן הסלים המלאים כל-טוב.

 

חרשנו את הארץ לאורכה ולרוחבה בטיולים עצמאיים, טיולי משפחות וטיולים מודרכים (ואם לא היו כאלה, ההורים שלי היו יוצרים אותם...).

 

מהוריי למדתי לתבל את החיים במפגשים, פינות חמד, טיולים, שבועות של קמפינג, וחיפוש מתמיד אחר חוויות ומקומות נפלאים שאפשר לגלות.





ב-2004 קיבלתי שיחת טלפון ש"זרקה" אותי שתים-עשרה שנים לאחור, אי-שם ב-1992.

הייתי אז בוגרת קורס קצינות שלישות ייעודי. רציתי מאוד להיות קרבית - זה התאים מאוד לאופי שלי. אבל רצו הגורל והעדר הפרוטקציה, ושובצתי לתפקיד קצינת קישור של גדוד מילואים. מִפְקדת הגדוד ישבה בקציעות שבדרום, והמשרדים בתל-השומר. ואני, שחלמתי על שירות קרבי רחוק מהבית, מצאתי את עצמי כסוג של פקידה עם דרגות...

אני אפילו לא יודעת להסביר מאיפה יש לי את היכולת והאומץ למצוא פתרונות ולהפוך לימון ללימונדה, אבל מהר מאד למדתי שגם כקצינת קישור אני יכולה להרגיש קרביות מהי.

כך יצא שבכל גיוס של הגדוד שלי לחודש תעסוקה מבצעית או שבוע אימונים, הייתי מגייסת אותם ו"מתגייסת" איתם ויוצאת לשטח.

המפקדים הסדירים שלי לא אהבו את הגישה הזו בלשון המעטה... לשמחתי היה לי גיבוי מלא של מפקדי המילואים שלי וכך יכולתי להנות מכל העולמות.

ב-2004, כשמשרד הביטחון הודיע שמפרקים את אוגדת המילואים שלנו והחליטו על טקס פרידה לכל המילואימניקים מכל שנות הגדוד, פנו אלי (שתים-עשרה שנים לאחר השחרור מצה"ל), בבקשה שאנחה את הערב.

זה היה מרגש, במיוחד בזכות הידיעה שהיו שם קציני וקצינות קישור לפני וגם אחריי,
ובכל זאת, מכולם הם בחרו בי. במעט הזמן שהייתי איתם וליוויתי אותם, נוצרו חיבורים וקשרים ובעיקר, גיליתי שהשארתי שם את טביעת האצבע והחותם שלי.

מסתבר שככה זה כשהולכים בדרך הלב. ואת המקום הזה, שבו לפעמים אני לא מבינה איזו השפעה ונגיעה יש לי על חיי אנשים, אני אמשיך ואפגוש שוב ושוב במהלך חיי....



לפני חמש שנים מצאתי את עצמי שוב(!!) עם הכף בתוך צנצנת הנוטלה השנייה לאותו השבוע, מבינה שאני חייבת שינוי. משמעותי.

מפגש אקראי עם כמה אנשים, הביא אותי להבין שנכון עבורי להסיר את הגלוטן והסוכר מהתפריט היומי שלי, שהיה עמוס בהם לעייפה. השינוי הוביל אותי אל תזונת הפליאו, שמתמקדת באוכל אמיתי, נקי מדגנים, סוכרים מתועשים ושמנים מזוככים.

קראתי, למדתי והבנתי שזוהי דרך החיים הנכונה והמיטבית עבורי. בפעם הראשונה בחיי אני אוכלת בהנאה ולשובע, בלי להרגיש שאני בדיאטה, או במצוקת רעב, או בחסך רגשי. המעבר לפליאו התחבר אצלי באופן טבעי לחדוות הבישול ולאהבת האוכל.

אני לא מיסיונרית של השיטה, ואני מאמינה שכל אחד בוחר את דרכו אבל אני אוהבת לשתף. אנשים קראו שוב ושוב דברים שכתבתי על דרכי החדשה, על ההתמודדויות, על ההצלחות, על הדילמות, על השינויים ובעיקר ראו את השינוי הפיזי (20 ק"ג פחות) והמנטלי שעברתי.

התוצאה של השיתוף הזה הייתה, שלאט-לאט יותר ויותר אנשים בחרו לעבור לתזונה הזו וליהנות ממנה וממה שהיא מאפשרת. שוב הזכות הזו, לגעת בחיים של אנשים ולהדליק שם אור. להשאיר טביעת אצבע קטנה.

הפליאו הוא לא רק תזונה, הוא מכלול של גישה לחיים. כך הגעתי גם לקרוספיט. ובגיל 45, אני - שמעולם לא התמדתי בשום פעילות גופנית - מצאתי את עצמי מכורה לפעילות העצימה והאינטנסיבית הזו.

אני מרימה, מניפה, דוחקת, קופצת, רצה, סובלת, ונהנית מכך שאני היום חזקה, גמישה ומסוגלת, פיזית ומנטלית, הרבה יותר מאשר בשנות ה-20 שלי...



לפני כשנתיים וחצי הוקם שוק הפליאו הראשון, שהפגיש אנשים שבחרו בתזונה הזו עם יצרנים וספקים שדואגים לחומרי גלם ומוצרים מתאימים.

לשוק הראשון באנו כאורחים. כחלק מהפרגון שלי למארגן השוק ציינתי שאשמח לעזור בכל מה שנדרש, למשל: הקמת דוכן תבלינים נקיים מגלוטן ומתוספים. משם הדרך כבר הייתה קצרה להקמת דוכן תבליני הפליאו בשוק בעצמי.

בהתחלה זה עוד נראה כמו אפיזודה חולפת, משהו שאני עושה בינתיים, עד שאמצא את הייעוד האמיתי שלי. אבל טביעת האצבע שלי שוב עשתה את שלה והעסק תפס תאוצה, תוך כדי שאני בהריון ומחפשת את דרכי.

חודשיים לאחר לידתה של בתי הצעירה, נחתה עליי ההבנה שהעסק הזה הוא בעצם הגשמת החלום והייעוד שלי.

התבלינים הם רק התירוץ, או הפלטפורמה שדרכה אני מגיעה לאלפי אנשים ונוגעת בחיים שלהם, מדליקה את האור, מחברת אותם מחדש לתשוקה לאוכל טעים ולבישול, מלמדת אותם שהכל אפשרי, שלבשל טעים זה פשוט וקל.

ותוך כדי כך אני גם זוכה לפגוש אנשים שעושים שינויים אישיים ותזונתיים בעקבות ובעזרת המפגש איתי.

היום אנחנו פעילים בשווקי הפליאו, במעדניות וקצביות בוטיק ובמעדנייה האינטרנטית שלנו, שמביאה חווית קנייה חדשה ללקוחות שלנו - האפשרות "לעשות שוק" דרך המחשב.

בלוג האוכל שלי הולך ותופס תאוצה והקהל שלנו הולך ומתרחב ומכיל גם צמחוניים, טבעוניים ואנשים שפשוט אוהבים אוכל אמיתי וטוב.





ניסים הוא העוגן שלי, חוף המבטחים שלי. האהבה הכי גדולה שלי בחיים. הוא זה שמקרקע אותי כשצריך, ומפיח את הרוח בכנפיים שלי כשנכון.

יחד אנחנו יוצרים פרק ב' כבר שלוש-עשרה שנה. שמונה שנים מתוכן היו מסע ארוך וסיזיפי ליצירת המשפחה שלנו. מה שהיה אמור להיות טבעי וקל, הפך להיות מסע מפרך, עמוס דאגות, פחדים, אכזבות, נפילות וגם המון רגעים מופלאים, למידה וצמיחה אישית וזוגית.

לפני חמש שנים זה קרה. אחרי תשעה הריונות כושלים, לא מוסברים, הגיע ההיריון העשירי, ובדרך לא מוסברת (כמעט) התקדם עד לשבוע 41, בו נולדה המתנה שלנו שי. ההיריון היה כל-כך טבעי וכיפי, שהיה לי ברור שאנחנו רוצים ילד נוסף. וכך, שנה ושמונה חודשים מאוחר יותר, ילדתי את עופרי.

שנה לאחר מכן היינו שנינו מובטלים, בלי ידיעה ברורה לאן פנינו מועדות. בהחלטה ספונטנית של רגע, בלי בעד ונגד, החלטנו להיכנס להריון נוסף, שהוליד את גיל.

העובדה שניסים ואני אוהבים היום יותר, למרות כל מה שעברנו, כל-כך לא מובנת מאליה. גם לא זה שאנחנו כבר שלוש וחצי שנים חיים ביחד 24/7 ולא נמאס לנו...

בתוך ארבע שנים עברנו מחושך עצום לבית מלא אור וילדות קטנות. אני מתבוננת בבנות שלי, במשפחה שיצרתי, ואני מרגישה מבורכת. הדרך הארוכה והמפותלת שעברתי לימדה אותי כל-כך הרבה על עצמי, על הזוגיות שלי, על היכולת שלי להגשים חלומות ועל עוצמתה של הרוח האנושית וכוחן של נחישות ואמונה.

פריט נוסף בהצלחה. לצפיה בסל קניות לחץ כאן !
Go Top